<h1>סמ"ק מצוריך סימן קפ"ו</h1>
<h2>דף צא.</h2>
מי שזינתה תחת בעלה אין לה כתובה לא עיקר ולא תוספת ואין מוציאין מן הבעל דבר ממה שאבד או נגנב מנכסי צאן ברזל שלה ואין צריך לומר מנכסי מלוג. מי שראה אשתו שזינתה או שאמר לו אחד מקרוביו או מקרובותיה שהוא מאמינם וסומך דעתו עליהם שזינתה אשתו בין שיהיה האומר איש בין שהיתה אשה הואיל וסמך דעתו לדבר זה שהוא אמת הרי הוא חייב להוציא ואסור לו לבא עליה ויתן כתובה, ואם הודיתה שזינתה תצא בלא כתובה לפיכך משביעה בנקיטת חפץ שלא זינתה תחתיו אם (לא) ראה אותה בעצמו ואחר תגבה כתובתה אבל בדבר אחר אינו יכול להשביעה אלא על ידי גילגול. בשם רבינו תם אמרו ששנים שהעידו על אשת איש שזינתה שצריכים דרישה וחקירה לאוסרה על בעלה. גרסינן בירושלמי (נדרים פי"א ה' י"ג) האומרת לבעלה טמאה אני כלומר שזינתה תחתיך תביא ראייה לדבריה שמא עיניה נתנה באחר. אמר רב אילעא מסתברא אם היה חבר בין כך ובין כך הואיל ואמרה לה שזינתה אבדה כתובתה עיקר ותוספת ואם היה מאמינה וסומך דעתו עליה הרי זה חייב להוציא. מסקינן בפרק נערה (כתובות נ"א), האשה שזינתה תחת בעלה בשגגה או באונס הרי זו מותרת לבעלה שנאמר (במדבר ה' י"ג) והיא לא נתפסה הא נתפסה מותרת בין שנאנסה מן גוי בין שנאנסה מישראל. וכל שתחילת ביאתה באונס אע"פ שסופה ברצון ואפילו אמרה הניחו (לי) [לו] שאלמלא לא אונס הייתי שוכרותו מותרת שהיצר לבשה. ומלשון והיא לא נתפסה דרשו רבותינו (שם) שיש לך אחרת שאף על פי שנתפסה אסורה ואיזו זו אשת כהן, אחד אשת ישראל ואחד אשת כהן שנאנסה כתובתה קיימת העיקר והתוספת ולא הפסידה כתובתה כלום כדאיתא בנדרים פרק אחרון (דף צ"א), וכופין את הכהן ליתן לה הכתובה ולגרשה. אשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי או שגגתי ונבעלתי לאחר דינא כדין אשת ישראל שאינו חושש לדבריה שמא עיניה נתנה באחר ואם הייתה נאמנת לו או שאמר לו אדם (שאינו) [שהוא] סומך עליו יוציא ויתן כתובה כדמוכח בקידושין (דף ס"ו) גבי ההוא סמיא, עכ"ל ס"ג.
